נוב 152010
 
"מן הראוי שלכלב בלהקה ההולך אחרי מנהיגו תהיה אנרגיה המכונה אנרגיה שלווה וכנועה…למילה כנוע יש קונוטציות שליליות, בדיוק כמו שיש למילה אסרטיבי. כנוע אין משמעו פתי. אין הכוונה שעליכם להפוך את כלבכם לזומבי או לעבד, אלא שהוא יהיה רגוע וקשוב" (סיזר מילאן, הלוחש לכלבים, עמ' 82).

 

אני מצטטת זאת, כי לטעמי זו תמצית של גישתו של סיזר מילאן.
ולמה אני מספרת על כך?
לדילן היתה בעייה, מאז חווה את משברון הפרידה ממישל, שהוא לא הסכים לצאת לטיול מהבית. לבושתנו היינו מרימים אותו על הידיים ולוקחים אותו כמו תינוק, עד למקום יחסית רחוק מהבית, ורק אז הוא היה מוכן ללכת… כל ההובלות ברתמת Flexi על הגוף וניסיונות הפיתוי לא הועילו – הוא היה נשכב על הרצפה, מתגלגל ומשתבלל באתלטיות מרשימה, או נגרר כמו שטיח. הוא גילה אסרטיביות ועיקשות, וגם כשהתרחקנו הוא היה נשאר לשבת – דבר לא הצליח לשבור אותו.
בהקשר זה מסביר מילאן בפרק המתאר כיצד לצאת עם הכלב מהבית:

"זקפו את קומתכם. הגביהו את הכתפיים והבליטו את בית החזה קדימה… כלבכם קולט כל סימן שאתם משגרים לעברו. רבים מן הלקוחות שלי נדהמו כשראו כיצד עצם הגברת האנרגיה האסרטיבית והשלווה שלהם והקרנתה בעת הטיול, הפכה את הכלב ליצור רגוע. אין זה קסם. זה הטבע בפעולה. כלבים מעצם טבעם מבקשים ללכת בעקבות מנהיג שהוא אסרטיבי ושלו. ברגע שאתם נוטלים על עצמכם תפקיד זה, אף הם בדרך כלל מאמצים לעצמם אנרגיה כזאת (שם, עמ' 202).

 

ברוח הדברים החלטנו לפני כשבוע בשיחה המשפחתית לחזור לקולר הצווארי הפשוט, להדק אותו יחסית קרוב לצווארו של הקטן, עוד החלטנו לנסות להיות מאוד ברורים  בשדר לדילן – ללכת זקוף ובבטחון, לשדר אנרגיה שלווה ואסרטיבית, להצמיד אותו אלינו ברצועה קצרה, ממש "לפי הספר" וכפי  שרואים שסיזר מוביל את כלביו בתוכנית הטלויזיה.

ואם הגעתם עד הלום אתם בטח שואלים עצמכם האם הצלחנו.
על כך בפוסט הבא…

אוק 192010
 

יומני שלום,

היום אני רוצה לספר לך איך בדיוק מתנהל הטיול של דילן ושלי. זה נשמע פשוט, אבל מיד תראו שזה ממש לא! לכל אחד מאיתנו יש את הרצונות שלו, ולכן על אמא (היא זו שתמיד מוציאה אותנו לטיול הבקר) לדעת לתמרן עם הנתונים על מנת שהטיול יהיה מוצלח.
הרי לפניכם ניתוח מקרוסקופי של שמונת שלבי הטיול:

שלב א' – הכנה מוקדמת
בשלב זה אמא שמה על כל אחד מאיתנו רצועה – אני מקבלת רצועת קולר flexi על הצוואר (כי לא מושכים אותי חזק) ודילן עם רתמת flexi שנכרכת על הגוף – תיכף תבינו למה.

שלב ב' – היציאה
בשלב זה דילן מתנגד נמרצות לצאת מהבית, ולכן זה קריטיי: אמא מאוד אסרטיבית איתו – היא יוצאת כשהוא צמוד אליה קרוב מאוד (ה-flexi במצב נעול), היא צועדת יחסית מהר ומשתדלת לא לעצור. היות וחשוב לשדר לו אסרטיביות, והיות והוא מאוד מושפע ממני, גם אני עם רצועה קצרה – כל אחד ביד אחרת. דילן לרוב בצד ימין כי היא צריכה להפעיל כוח (ממש להרים אותו מתנוחת השכיבה, לגרום לו לצעוד אגב ריחוף…), וזו היד החזקה שלה, ואני – בשמאל.

שלב ג' – דילן מבין
בשלב השלישי, בערך כעבור כ-100 מטר דילן כבר מבין את חוקי המשחק, מגלה פחות התנגדות ויודע שיוצאים לטייל. בשלב הזה אמא אוחזת את שתי הרצועות שלנו באותה יד במצב יותר משוחרר – זה מקל עליה, ואנחנו נהנים מדרגת חופש גבוהה יותר.

שלב ד' – דילן מציק
השלב הרביעי הוא הכי מעצבן – דילן מנצל לרעה את החופש ומתחיל לתפוס לי את הקולר ולהציק לי. אני ממש לא אוהבת את זה, ולכן אני עוצרת ומנסה להראות לאמא שזה בכלל לא מתאים לי. בתגובה היא משחררת אותי מהקולר ומהרצועה – אני הרי יודעת ללכת לבד מצויין, ורגילה ללכת משוחררת כבר שנים (הסברתי שכל התרגיל עם הרצועה זה רק בשבילו…).

שלב ה' – דילן מקנא
מסתבר שדילן, למרות שהוא רק בן ארבעה חודשים הוא ממש לא פראייר, והוא מגיב לכך שאותי שחררו והוא עדיין עם הרתמה. כדי להפגין את חוסר שביעות רצונו הוא חוזר לעשות הפסקות יזומות. זה שלב מאוד קריטי, כי אמא מעוניינת לשחרר גם אותו, אך עליה להבטיח שהוא יהיה מספיק רחוק מהבית (כשהוא קרוב מהבית רמת ההתנגדות שלו גבוהה, כפי שהבנתם).

שלב ו' – משחררים גם את דילן
זה שלב שאני הכי אוהבת כי אז אנחנו הולכים להנאתנו, נהנים, משחקים, עוצרים מתי שבא לנו, אך יחד עם זאת קשובים לקצב שאמא מכתיבה לנו.

שלב ז' – חוזרים הביתה
כשאנחנו קרובים לבית דילן מפליא לעשות – הוא פשוט טס הביתה ברייס אדיר!

שלב ח' – משחק סיום
כשאנחנו ממש ליד הבית, בגינת הטוף עליה סופר כבר,יש לנו משחק קבוע, שדילן קופץ מעבר לגדר האבנים, נכנס לגינה ואני לא נותנת לו לצאת אגב נביחות וחסימות. זה מין משחק שאולי למסתכל מהצד נראה קצת טפשי, אבל אנחנו מאוד אוהבים אותו ולא מוותרים עליו לפני שאנחנו נכנסים הביתה.

עד כאן להפעם. מקווה שהחזקתם מעמד.
* למי שלא מאמין – בקרוב אבקש מאבא שיצלם את שלבי הטיול, כך שממש תוכלו לראות את המתרחש בעיניים…
נשיקות, מישל

ספט 082010
 

יומני שלום,

היום אני רוצה לספר לך איך דילן לומד ללכת עם רצועה. אקדים ואומר שבדומה לפעולות אחרות, שלי הן לקחו הרבה זמן (כשאני למדתי אמא הקדישה לכך שלושה פרקים)- דילן משתלט על העניינים במהירות, וכובש את החיים בכל עוצמתם בפשטות ובהחלטיות.
בשלב הראשון הוא הלך ללא רצועה ובני המשפחה היו צריכים להתאמץ מאוד על-מנת שהוא יעיז להתרחק מהבית. את זאת הם עשו באמצעות מתן כיבוד מסוג  Blackwood Senior Treats (חתכו אותו לחתיכות קטנות). אני חושבת שזה היה עבורם די מפרך ומתסכל.

לאור זאת אח שלי, יותם היה מאוד החלטי בצורך הדחוף ללמד אותו ללכת עם רצועה, ולכן קנו לו רצועה גמישה כחולה מסוג Flexi Classic -Small, אפילו לי הם לא קנו בזמנו רצועה כזו מתוחכמת, אבל אני לא מקנאה כי זה הבן שלי *.
הראשונה שאימנה אותו בכך היתה עמר, שלא חסה עליו, למרות היבבות והסלטות שלו – היא פעלה באופן קר ומחושב (לאמא שלי זה לא היה קל), והביאה אותו בסופו של דבר לטיול מרשים סובב רפת ופלסאון!
למחרת אמא וגוני המשיכו את פעולת ההסתגלות, והקטן כבר היה הרבה פחות יבבן, כמעט א התנגד, וכמו שהוא התרחק מהבית הוא התחיל ללכת כמו גדול. מיותר לצייין שאני הולכת משוחררת מרצועה, כי סומכים עלי, והמאמצים מתמקדים בו.
אני חייבת לציין שאני מלאת הערכה על הביצועים של דילן, ואל תשכחו שהוא עוד לא בן שלושה חודשים…

ובסימן התחלות וכיבושים אני רוצה לאחל שנה טובה ונהדרת לכל קוראי הבלוג
!
באהבה, מישל

* נ.ב., לאחר שסיימתי לכתוב את הפוסט גיליתי שלכבוד ראש השנה אמא קנתה גם לי רצועת Flexi אדומה!

ספט 062010
 

הקושי העיקרי כשמדובר בטיולים בשלב הגורי המוקדם – לגרום לדילן להעיז להתרחק מהמעגל הקרוב של הבית. אחרי שעוברים את השלב הזה, בסביבה הבלתי-מוכרת דילן הולך אחרי מישל בצייתנות … וכשחוזרים הביתה הוא כבר טס…
גילינו ששווה להשקיע בארגון תיק, גם אם מדובר בטיולון קצר, מה שמעלה את הסיכוי לטיול מוצלח ומהנה.

 girldogwalker.jpg

ומה כדאי לקחת בתיק?
1. רצועה וקולר – אצלנו לפחות זה מסמן באופן ברור שיוצאים לטיול, ומצפים ממישל ודילן להצטרף – מספיק לרוב רק להחזיק זאת ביד מבלי לקשור זאת, כדי לסמן להם את שמצופה מהם (בשונה מפעמים שהם יוצאים מפתח הדלת ואנחנו עולים על האופניים, ואז הם יודעם שהם צריכים להישאר).
2. מעדן -Treat כלשהו לצ'פר על התנהגות טובה, בעיקר בשלבי הטיול הראשונים, שבהם נדרש להתרחק מהבית.
3. בקבוק קטן של מים – חשוב להשקות את דילן בעיקר במהלך הטיול, ולא לחכות עד סופו, כי הוא מתייבש מהר, וזה נותן לו אנרגיות להמשך. הבקבוק זה גיבוי, כי יש גם תחנות שתיה של מים זורמים, שזו האפשרות המועדפת עליו.
4. שקית נילון קטנה לאיסוף הפתעות.

עקבו אחרינו – בפרק הבא נספר על פריצת דרך שמתרחשת ממש בימים אלה – דילן לומד ללכת עם רצועה!

יונ 022010
 

יומני היקר שלום,
לאחרונה קשה לי יותר ויותר  לעשות טיולים, אני ממש נלחמת ביותם או באימא, והם נאלצים למשוך אותי די חזק ברצועה, מה שלא נעים לי וגם להם… גם החום… בקיצור, לא קל לי.
אני משערת שזה בגלל העומס שיש עלי.
לפי דברי הד"ר אני יודעת יותר טוב מכולם מה טוב לי, ולא נכון ללחוץ עלי…
בכ"א, אמא מצאה דרך לתמרן בין הקשיים שלי לבין הצורך בשמירת הכושר שלי – היא לוקחת אותי בארגז של האופניים "הלוך". בדרך "חזור"היא מנצלת את הארגז לביצוע מטלות הבית (כביסה, דואר, כלבו, מרכולית, אוכל), מוציאה אותי ללכת ברגל, ומעמיסה את מה שצריך על הארגז.  ככה יוצא שהיא מנצלת את הסבל להעמסות הבית (יש עליה עומס, בעיקר כשאבא שלי לא בארץ) , ולי נחסך כיוון אחד. מאז ומתמיד היה לי קל יותר ב"חזור", כשאני מריחה את הבית…
תודו שנדרשה כאן יצירתיות  והרבה גמישות מחשבתית מצידה.
דבר נוסף שרציתי לשתף בו הוא, שנדמה לי שאמא לא ישנה טוב בלילות האחרונים, וזה כנראה בגלל שהיא שומעת אותי צמוד אליה, דואגת לי ויש לה תסריטים שאמליט לפני שאבא חוזר. זה כמובן לא תסריט רצוי מכל הבחינות, אבל בכל מקרה שמעתי שהיא הכינה את נ' שהוא ידיד טוב, רפתן, ווטרינר חובב, שאם תזדקק היא תזעיק אותו, גם באמצע הלילה. גם יותם עיין שוב בהנחיות המפורטות לקראת ההמלטה של ד"ר סמדר טל, והבטיח שינסה לתפקד ללא לחץ אם יתרחש התסריט המוקדם…
אני מקווה שהכל בסופו של דבר יעבור בשלום ובעיתו.
אוהבת, מישל

מאי 222010
 

ביקרנו אתמול אצל מורן וליאור, וליאור מרט למישל שיערות מהאזניים, בעדינות ומקצועיות כמו שרק הוא יודע. ליאור, אין עליך, אתה גדול! בהזדמנות, קבלו מתכון נהדר לבראוניז שלושה שוקולדים שליאור אוהב.

לאחר מכן מישל ביקרה במגידו באירוע משפחתי אצל ירוני, הדוד שלה מצד אבא, ונהנתה מסטיקים נהדרים, כמו שרק הם שם יודעים להכין, ותודה לבעלי הבית על האירוח החם וה(כ)לבבי.

זוכרים שכתבנו על נפלאות רצועת הסיליקון? אז נכון שהיא גמישה ומאפשרת להריץ את מישל עם אופניים בנוחות ובלי לגרום לה להפסקות נשימה, אך בימים אלה, בהם מישל "הורידה הילוך", וגם בשל החום – חזרנו לרצועה הקונבנציונלית. מסתבר שהיא צריכה להסתגל מחדש לקשיחות של הרצועה. יתרונה של זו האחרונה הוא בכך, שהיא מסגלת את המצב הרצוי, שבו מישל מובלת על-ידינו, אנחנו מכתיבים לה את הקצב, וכפי שהתיאוריות אומרות – זה עוזר להבהיר לה את מקומה בהיררכיה המשפחתית (למרות שלאמיתו של דבר היא ורק היא הנסיכה הבלתי מעורערת).

בימים אלה, כמו שרמזנו, מישל חוזרת לאכול יותר טוב, אמנם לא כפי שהיינו מצפים בשלב זה, אך בהחלט ניכר שיפור יחסי, ומקווים שהתיאבון יתגבר עוד ועוד, היות ואם אכן היא בהריון, כפי שסביר להניח – זו התקופה הקריטית, שבה עליה לצבור מסה משמעותית.

פבר 052010
 

יומני שלום,
הקוראים הנאמנים וודאי זוכרים שלא מזמן ספרתי על הקולר החדש שאמא קנתה לי, שבעקבותיו סבא הציע להביא לי לנסיון רצועת סיליקון (סבא וסבתא שלי הם חברי קיבוץ דגניה ב', שם גם אמא שלי נולדה וחייה עד גיל 21).
ובכן, הוא קיים את הבטחתו והביא לנו הביתה שלל רב של צינורות סיליקון מדגניה סיליקון, בכל מיני עוביים ודרגות התנגדות. מתוכם אמא בחרה לי רצועה לניסיון, אותה החליפה ברצועה הישנה, שהיתה כבר מרופטת.
יתרונותיה של רצועת הסיליקון: היא גמישה ויחד עם זאת חזקה, היא אלגנטית ונעימה למגע. היתרונות שלה באים לידי ביטוי בולט בעיקר בטיול הבקר עם האופניים, שאז הגמישות של הרצועה מאפשרת לי מרחב תימרון. ברצועה הרגילה אמא היתה נאלצת למשוך אותי בבת אחת אם הייתי מחליטה להיעצר, או לחילופין היא היתה יורדת לעיתים קרובות מן האופניים. עם רצועת הסיליקון יש גמישות רבה והיא יכולה להימתח בלי להיקרע! אמא רק צריכה להיזהר שלא לעזוב אותה בבת אחת..
אני מצרפת תמונה של הרצועה וחושבת שרצועת סיליקון זה סטארט-אפ בכלל לא רע!

שבת שלום,
שלכם, מישל

silicon.jpg

ינו 132010
 

 יומני היקר שלום,

היום אני רוצה לספר לך על רעיון מהפכני, שהוא פשוט וגאוני בבחינת "איך לא חשבו על כך לפני זה"….
בטיול הבקר הראשון שלי עם אמא מידי יום היא נוהגת להריץ אותי לידה, כשהיא רוכבת באופניים. אני חושבת שזה בגלל שהיא קצת ממהרת והיא רוצה לחזור מהר, להספיק להכין את הסנדוויצים לאחים שלי, ולהגיע בשעה סבירה לעבודה. אנחנו בדרך כלל מגיעות בטיול לדואר או למחסן בגדים, כי היא רוצה לנצל זאת גם לצרכיה, ואני מכבדת את זה.
הבעייה היא שאני מאוד אוהבת לעצור בטיולים, וכשהיא רוכבת באופניים, למרות שהיא משתדלת להיות קשובה לקצב שלי, קורה לא אחת שהיא מושכת אותי יותר מידי חזק, וזה גורם לי לקוצר נשימה קל.
למה אני מספרת את כל זה? כי אתמול היא קנתה לי ריתמה שנכרכת סביב הגוף , במקום הקולר.
זה אמנם לוקח עוד שתי שניות לכרוך זאת על הגוף, אבל זה שווה את המאמץ. גם אם היא מושכת אותי מעט חזק במהלך הרכיבה, הלחץ הוא על הגוף ולא על הצוואר. היות וכידוע אני שייכת לגזעים פחוסי הפנים (ברכיצפאלים), נושא הנשימה מעט רגיש אצלנו, ולא רצוי להפעיל לחץ על חוליות הצוואר ולגרום לתעוקה.
מה להגיד? זה רעיון ממש מצויין.
קוראים יקרים, בחיפושיה של אמא אחר התמונה האמיתית של הקולר (האדום, איך לא), היא הגיעה לאתר האיטלקי של Ferplast המייצרת את האביזר. היא ממליצה לגלוש בו כי הוא יפהפה. עוד היא מספרת שאגב החיפוש היא למדה בעזרת תוכנת התרגום של גוגל ארבע מילים חדשות באיטלקית:
prodotti = מוצרים
cani = כלב
collari = קולרים
guinzagli = רצועות

אם אתם מתלבטים האם קולר או רצועה, ראו תשובות קוראים מ-Yahoo (אנגלית), שם אגב רובם ממליצים דווקא על  קולר.

ferplast.jpg
עד כאן, מישל

דצמ 182009
 

יומני המאוד יקר, שלום,

היום אני מבקשת לספר לך על מתנה מאוד מקורית שקבלתי מדודה שלי, הדרי, שגרה בתל-אביב. היא הביאה לי מתקן המכיל שקיות לאיסוף קאקי, אותו ניתן לחבר לרצועה  או למכנסיים. בחו"ל זה מאוד מקובל, וזה נקרא Poop bag dispenser.
מה שמעניין שאצלנו בקיבוץ לא שמעו על ההמצאה הזאת, כי כאן הכלבים עושים את צרכיהם בצידי הדרכים, ואף אחד לא מצפה מהם לאסוף זאת… למעשה, כאן בקיבוץ הכלבים מסתובבים לרוב באופן חופשי בלי בעליהם, לטוב ולרע. כך קורה שבמקרה הטוב (כפי שקורה לי) אנחנו עושים את צרכינו לצידי הדרך בטבע, אבל לעיתים אפשר לפגוש גם הפתעות לא נעימות על שבילים מרכזיים. את אמא זה מאוד מרגיז, אבל ככה זה בקיבוץ… [למעשה יש צדיקה אחת בסדום – ר' שהיא חובבת בעלי-חיים מושבעת, נוהגת לאסוף את הקאקי של כלביה. ר' היא בכלל טיפוס מיוחד במינו… אבל זה לא להפעם].
נחזור לסיפור המַתנה: בתל-אביב, בשונה מהקיבוץ שלי זה לא מקובל, כך דודה שלי ספרה לי. שם בעלי הכלבים מחוייבים לאסוף את הקאקי לשקיות, ואם לא – אפשר לקבל קנס מפקחי העירייה! לכן היא חשבה שהמתנה הזו תהיה לי שימושית.
תודה בכל מקרה, דודה הדרי. אני מאוד מעריכה את זה.

dispenser1.jpg  poop-bag-holder-pink.jpg

שבת שלום, ממני מישל

מאי 022008
 

באחד מבקרי שבת האחרונים יצאתי לטיול ארוך עם מישל לים. ע', חברה שלא דברתי איתה הרבה זמן התקשרה, והשיחה כדרכה עימה – התארכה מאוד.  מישל לא "מתה" על טיולים כשאני מדברת בנייד ולא מתפנה אליה, והפעילה את האסטרטגיה המתוחכמת שפיתחה עם הרצועה – שליפת רגל קדמית זריזה והנחתה על הרצועה, תוך אחיזת הרצועה בפה. תכלית פעולה מעצבנת זו היא למשוך את תשומת ליבי, ולחבל כמה שניתן בשיחה הטלפונית.
לאור הפרעות חוזרות ונישנות אלה החלטתי לשחרר את הרצועה, כדי לאפשר לשתינו ללכת באופן משוחרר יותר ולאפשר לי להמשיך בשיחה.
על-מנת בכ"ז להגביר את העירנות שלי הצטיידתי בענף. נזכרתי בעצה של א', שאינה נוהגת לקשור את שני השיצואים שלה, ומעדיפה לסלק כלבים מסוכנים בעזרת מקל. ואכן, אגב שיחת הטלפון הממושכת, סלקתי באלגנטיות באמצעות הענף כלב שלא היה נראה לי חביב במיוחד, ואח"כ גם פיניתי באמצעותו את ראשה של מישל כשהתקרבה לרחרח קאקי, והמשכנו את הטיול לעבר הים בעודי אוחזת בענף.
הטיולים בים הם מהנים לשתינו – הרוח, המרחבים, החול, אדוות הגלים… מישל משוחררת, גומאת מרחקים ורצה לה בהנאה, אך הפעם, בשונה מתמיד, שמתי לב לתעלומה : למרות שהכל נראה מעולה, נטול סכנות ואיומים – זנבה של מישל היה שמוט מטה.
מדוע?
פתרון התעלומה – לפני העלאת הפוסט הבא לאוויר. 
מוזמנים להעלות את השערותיכם (לא חסרים נתונים).
שבת שלום.