אפר 132012
 

לפני יותר משנה אבא של מישל ודילן בנה עבורם גדר עץ חמודה, עדינה וצנועה, שנבנתה "לפי מידותיה" של מישל. מהר מאוד התברר שדילן הציב בפנינו רף הרבה יותר גבוה, ודילג על הגדר באלגנטיות רבה.
היינו מקבלים טלפונים לעבודה מחברים מודאגים שראו את הכלבים, הם גם היו מגיעים ליונקייה של הרפת ונהנו מאוד להיות שם. אפילו הרפתנים כבר התרגלו לנוכחותם שם וזה כשלעצמו לא נורא, למעט הריח. הבעיה המרכזית היתה שכדי להגיע לרפת עליהם היה לחצות את כביש הכניסה לקיבוץ! פרט ליונקיה היה להם אתר פופולארי נוסף ליד משרד התיכנון, שגם הוא היה כרוך בחציית כביש.
הנסיבות האלו הובילו אותנו לצורך בבניית גדר גבוהה יותר. וכך, ע"פ הנחייה של הד"ר, תכנון וביצוע – האבא של הכלבים בעזרתו האדיבה של הסבא שלהם – נבנתה גדר לתפארת, והכל self made !
למעשה אפשר לכתוב פוסט נפרד על בניית הגדר הזו – בפעם הראשונה שהאבא עבד עם ההלמניה (לצורך תקיעת יתדות הברזל) הוא פגע בצינור מים ראשי. בניסיון שני כמה ימים לאחר מכן הוא הניף את ההלמניה ופתח את הראש. בפעם השלישית הזעקנו את הסבא שעבד עם ההלמניה במקצועיות רבה ומה שחשוב לא פחות – ללא נפגעים לכוחותינו.
נכון לעכשיו יש לכלבים שטח מגודר בגובה 1 מטר, הם מסתגלים יפה למציאות החדשה, הד"ר הרגיע שזה בסדר כלפיהם ושהמצפון שלנו יכול להיות שקט ו… אנחנו רגועים. רק נותר להראות לכם את התוצאה (ואם משהו לא נראה לכם ישר – זה בגלל הדשא…).

פבר 232012
 

אתמול בערב כשאני חוזרת מחוג חיטוב הכלבים אינם.
אבא שלהם בחדר כושר.
יותם ישן וגוני בחוג קרמיקה.
קר מאוד, חשוך, רוחות. מאוחר ויותר מהכל – לגמרי לא שגרתי.
מזעיקה את האבא של הכלבים ויוצאים לסריקות – כ"א בגזרה אחרת.
דקות מורטות עצבים.
[הראש של האבא – לכיוון גניבות. אצלי הסוף יותר טראגי]
באחת משיחות הטלפון אנחנו מתבשרים מאחראי היונקיה – 
הכלבים ברפת ליד עגל שנולד זה עתה מת!
איכס!!!
[בשעות אחר הצהריים הכל פתוח. לרוב אינם מתרחקים.
משערים שסושי השכנה הראתה להם את הדרך..]
הכלבים נלקחים לאמבטיות מקיפות.
נקיים וריחניים כמו שלא היו הרבה זמן.
סוף דבר? –  מסתבר שלא.
היום, 09:00 בבקר – מחלון צורון, לגמרי במקרה, דילן ניצפה בעודו שועט לבדו לעבר הרפת.
[השער סגור. מישל לא עוברת אותו. דילן קופץ מעליו].
אבא שלו יוצא אליו בריצה.
[בדיעבד יורד לי האסימון למה לא הסכים ללכת לטיול הבקר. היו לו תוכניות אחרות]
סוף דבר:
הכלבים סגורים היום בבית ללא פתח יציאה.
יזכו לביקורים אך לא יוכלו לצאת לחצר.
נ., אתה צודק – בודקים אפשרות להגביה את הגדר.

ינו 302012
 

 לעיתים קורה שמישל נוהמת לעבר גוני. לאור העובדה שמישל כלבה שקטה ונינוחה זה מצליח להפתיע את גוני והיא כל פעם נעלבת מחדש. זה קורה כשגוני  באה אל מישל כשהיא (מישל) שרועה בנינוחות על הפןף, ועוצמת האהבה והאנרגיות כנראה שאינן מתאימות למישל באותו רגע. לכן היא נוהמת לעברה, ומצליחה לגרום לגוני להיבהל מעט. אנחנו מכירים את התופעה, לא הבנו אותה, ורק אמרתי לגוני  שלא תבוא אל מישל בעוצמתיות כזו כשהיא במצב רגוע.
לאחרונה הגעתי לאתר חדש  של נעה שפלר שמטפלת בכלבים בגישת Marker Training , שעזר לי להבין את התופעה, וכך מסבירה נעה:

"…אבוי!  הכלב [אריק] נהם על הבן שלי [דין]!  שומו שמים!  האם זה אומר שהכלב צריך מיד לעוף מהבית?  האם אריק חטא בחטא איום ונורא – הפרת אמון קטסטרופלית – בזה שהעז לנהום על ילד?  ממש לא.  אריק ביקש מדין, בצורה יפה ומנומסת (בכלבית), שירד לו מהבטן.  האם זה אומר שהכל בסדר ואפשר להמשיך כאילו לא קרה דבר?  גם לא.  דין צריך ללמוד להיות יותר עדין עם אריק, ואריק צריך ללמוד שזה לא כ"כ נורא כשילדים קטנים עושים לו דברים מוזרים …חשוב להבין שנהמות זה דבר טוב. כן כן, קראתם נכון: נהמות של כלב הן דבר טוב – כי הן תקשורת חשובה לגבי דברים שמפחידים את הכלב, או לא נעימים לו, או סתם כאשר מספיק לו והוא רוצה שנפסיק את מה שאנחנו עושים לו.  לצערי הרב, אנשים רבים (כולל מאלפים רבים) מגיבים אל הנהמה של הכלב בתוקפנות משלהם ובכעס…"  

בלי להכיר, יש לי רושם שיש הרבה מה ללמוד מנועה. ממליצה לכם לגלוש באתר  הייחודי והמעניין (כמובן שהתווסף למומלצים).

ינו 042011
 

[סיפור בהמשכים, פרק ג']
שלשום נדרשנו להתמודדות חסרת-תקדים:
היות והכלבים התגלו לאחרונה בכל שובבותם, עלה הצורך להגדיר ולחזק את הגבולות. כחלק מתוכנית ההבראה הוחלט  לסגור במשך היום את הפתח בדלת, ולאפשר לכלבים לצאת רק בעת הביקורים ובשעות אחר-הצהריים.
להפתעתנו כשהגענו הביתה שלשום אחה"צ הפתח בדלת היה סגור, ולמרות זאת הכלבים נראו מבלים בחוץ… בבירור בין בעלי הבית (אלה שבארץ) לא העלה דבר. עלתה הסברה שהכלבים הצליחו לפתוח את הפתח בדלת, אך זה לא נשמע סביר, ואז שערנו אולי  זר פתח להם את הדלת מבלי משים – מה שגם לא התקבל על הדעת.
בשעות הערב התבררה התעלומה – הרשת בתריס במרפסת היתה קרועה, וסביר שהתסריט היה שסושי הגיעה לביקור לפני שאנחנו באנו הביתה (הלו"ז ליציאתה בורר עם השכנים) – היא הגיעה לדלת הרשת של המרפסת, גרמה לכלבים להתרגשות רבה, שהובילה אותם לקריעת הרשת על-מנת לצאת לשחק עימה…
מסתבר שאנחנו מגדלים שני שיצואים פושטקים – ראיתם לאן הגענו?!

[במסגרת הפרוייקטים הדחופים שיירשמו לאבא של מישל ודילן, שחזר הערב מהולנד, יופיע בראש הרשימה הצורך להשלים את בניית הגדר, עליה נדווח בהמשך]

נוב 152010
 
"מן הראוי שלכלב בלהקה ההולך אחרי מנהיגו תהיה אנרגיה המכונה אנרגיה שלווה וכנועה…למילה כנוע יש קונוטציות שליליות, בדיוק כמו שיש למילה אסרטיבי. כנוע אין משמעו פתי. אין הכוונה שעליכם להפוך את כלבכם לזומבי או לעבד, אלא שהוא יהיה רגוע וקשוב" (סיזר מילאן, הלוחש לכלבים, עמ' 82).

 

אני מצטטת זאת, כי לטעמי זו תמצית של גישתו של סיזר מילאן.
ולמה אני מספרת על כך?
לדילן היתה בעייה, מאז חווה את משברון הפרידה ממישל, שהוא לא הסכים לצאת לטיול מהבית. לבושתנו היינו מרימים אותו על הידיים ולוקחים אותו כמו תינוק, עד למקום יחסית רחוק מהבית, ורק אז הוא היה מוכן ללכת… כל ההובלות ברתמת Flexi על הגוף וניסיונות הפיתוי לא הועילו – הוא היה נשכב על הרצפה, מתגלגל ומשתבלל באתלטיות מרשימה, או נגרר כמו שטיח. הוא גילה אסרטיביות ועיקשות, וגם כשהתרחקנו הוא היה נשאר לשבת – דבר לא הצליח לשבור אותו.
בהקשר זה מסביר מילאן בפרק המתאר כיצד לצאת עם הכלב מהבית:

"זקפו את קומתכם. הגביהו את הכתפיים והבליטו את בית החזה קדימה… כלבכם קולט כל סימן שאתם משגרים לעברו. רבים מן הלקוחות שלי נדהמו כשראו כיצד עצם הגברת האנרגיה האסרטיבית והשלווה שלהם והקרנתה בעת הטיול, הפכה את הכלב ליצור רגוע. אין זה קסם. זה הטבע בפעולה. כלבים מעצם טבעם מבקשים ללכת בעקבות מנהיג שהוא אסרטיבי ושלו. ברגע שאתם נוטלים על עצמכם תפקיד זה, אף הם בדרך כלל מאמצים לעצמם אנרגיה כזאת (שם, עמ' 202).

 

ברוח הדברים החלטנו לפני כשבוע בשיחה המשפחתית לחזור לקולר הצווארי הפשוט, להדק אותו יחסית קרוב לצווארו של הקטן, עוד החלטנו לנסות להיות מאוד ברורים  בשדר לדילן – ללכת זקוף ובבטחון, לשדר אנרגיה שלווה ואסרטיבית, להצמיד אותו אלינו ברצועה קצרה, ממש "לפי הספר" וכפי  שרואים שסיזר מוביל את כלביו בתוכנית הטלויזיה.

ואם הגעתם עד הלום אתם בטח שואלים עצמכם האם הצלחנו.
על כך בפוסט הבא…

אוק 062010
 

כותרת משנה: סודות מחדר המיטות של משפחת בלוך/אמיר
האם ידעתם שבזכות הדברים  הפשוטים או חילופי דברים יומיומיים, מחוסרי ערך לכאורה, אנחנו יכולים להשיג את התובנות המשמעותיות ביותר בחיינו?
הקשיבו לסיפור:
לפני כשבוע, בעת ביקורה של משפחת בלוך, רוני ספרה בין היתר שספי, בעלה, הסכים בזמנו לקבל את הגורה מבלרוס בתנאי שלא תיכנס לחדר השינה שלהם. הפרט הזה נפל, מסתבר, על אוזניים קרויות. סופר כבר שאחת הבעיות של דילן היתה, שהוא מעיר אותנו מאוד מוקדם ומגלה התנהגות תובענית משוללת גבולות. גילינו שהלילות שלנו די מטורפים ואנחנו מתעוררים סביב הטרדות אינסופיות שלו (דלתות חדרי הילדים סגורות ושנתם נהדרת…).
כמה ימים לאחר הביקור, כשהפנמנו את הרעיון ובידיעה שזה מהלך נכון – החלטנו לנסות ליישם אותו ולסגור את דלת חדר השינה שלנו בפני הכלבים! על הקורא להבין את משמעות המהלך – זה רעיון מהפכני מבחינתנו, שלא בוצע מעולם עם מישל, היות והיא לא עוררה את הבעייה. בכלל, נראה שכל נושא הצבת הגבולות הוא לא הצד החזק שלנו – לא עם הילדים ולא עם הגורים (ומזל שהדברים מסתדרים לרוב גם בלי זה).
ונחזור לסיפורנו – בדומה למהלכי הצבת גבולות אחרים – דילן הראה לנו את יכולתו ובדק אותנו עד קצה גבול היכולת – יבב מרה ושרט את הדלת ללא הפסק. לילה ראשון בלתי נסבל, המצפון שלנו עובד שעות נוספות, מתייסרים אם פעלנו נכון ואם שווה,  מנסים לחזק אחד את השני כדי לא להישבר. לילה שני – שיפור קל בעוצמת התגובה, אך עדיין הוא בשלו. לילה שלישי – באופן בלתי צפוי זכינו לשנת ישרים, ומכאן ואילך… אנחנו קוצרים את הפירות. דילן ומישל שקטים בסלון ונותנים לנו לישון נהדר, רק שימשיך כך (בבקר, עם פתיחת הדלת אנחנו מוצאים אותם שרועים צמוד-צמוד לדלת, מחכים לפתיחה המיוחלת בסבלנות, שני המתוקים המחונכים שלנו…).
אבא של מישל, שלא תמיד מגלה סובלנות לנטיית אמא של מישל ליחצן את קהילת מגדלי השיצו סיכם:
הביקור של רוני בלוך החזיר את עצמו, ובגדול!

מאי 102010
 

בפרגולה שלנו הציפורים מקננות ללא הפסקה. אבא של מישל מסלק כל כל מה ימים את הקן, והציפורים בונות אותו מחדש. הן מגלות דבקות במטרה ואינן נכנעות, שוב ושוב הן מתעקשות מחדש ואינן מוותרות.
היום מישל מצאה כנראה את אחד הגוזלים שנפל מהקן ואכלה אותו… אמא של מישל והאחים שלה ראו את המחזה, אך לא יכלו לפנות את הגוזל מרוב גועל. אבא של מישל היה באותה עת בעבודה, וכשהוא נזכר לחזור הביתה, הוא רק אמר שלאכול גוזל זה מאוד בריא…(?).
לפחות היא אוכלת משהו

ספט 082009
 

יומני היקר,

לא קל לי בימים האחרונים. אני חושבת שהמעבר מהחופשה לשנת הלימודים עובר עלי קשה. הייתי רגילה שהאחים הצעירים שלי נמצאים ומשחקים איתי במשך היום, ועכשיו אני נשארת לבד… עד שאחד ההורים בא להוציא אותי לטיול.
גם התיאבון שלי לא משהו… כנראה שזה נגזר מהמצב הנפשי. באמת שמעתי שיותם אומר שאני נראית מדוכאת… (סליחה שאני משתמשת היום הרבה בשלוש נקודות. אמא אומרת שזו לא כתיבה תיקנית ושזה די תינוקי, אבל זה מפני שלא קל לי להסביר את עצמי, ואני מקווה שאתה, יומני, תוכל להשלים את הפערים).
מה שעוד מקשה עלי זה, שבזמן האחרון אמא ואבא נהגו להרים אותי למיטה שלהם מידי פעם, ואהבתי את זה מאוד. עכשיו פתאום הם החליטו להחזיר אותי למסגרת, אבל אני כבר התרגלתי למשהו אחר, ולכן אני מייללת ולא נותנת להם לישון בלילות…
עוד חידוש שאני צריכה להסתגל אליו, זה החברה החדשה שלי, סושי, שהיא כלבה של השכנים מלמעה. סושי מבקרת אותי הרבה, היא מאוד משוחררת ופתוחה, ואני די מחבבת אותה. העניין הוא שאני לא בדיוק יודעת איך משחקים ביחד. זה תמיד היה צד די חלש אצלי, אם לומר את האמת, ולכן אני לפעמים שמחה, לפעמים חוששת, לפעמים מייללת ולא יודעת מה לעשות איתה כשהיא באה לבקר אותי… 
בקיצור, כולם שואלים איך התחילה השנה לאחים שלי, ואותי לא שואלים, אבל באמת שאני במין משברון קטן.
ואסיים בנימה אופטימית – מקווה להיכנס שוב למסגרת, לישון טוב, לאכול טוב, לנצל את זמני היציאות לטיול הגון ולחזור למצב-רוח איתן. 

שלך, מישל

נ.ב., אתמול היתה לי טראומה קשה, אבל אפילו לספר לך על כך איני מסוגלת עדיין…

פבר 252009
 

בתקופה האחרונה אני מתלבטת בנוגע לבעיית התנהגות של מישל. היא נוהגת לצאת בשעות הערב ולהתחיל לנבוח. לא הצלחנו להבין את פשר הנביחות, ולמי הן מופנות. יתכן שהן קשורות לכלבה שכנה שמפחידה אותה, אך נראה שזה מעבר לכך. בכל מקרה הנביחות הפכו לתופעה מטרידה ומדאיגה. בתחילה חשבנו לתת לה לנבוח לפרק זמן קצר, אבל התופעה המשיכה, ואז נאלצנו כל פעם להכניס אותה הביתה, והיא היתה יוצאת שוב וחוזר חלילה.
המחשבות שלי היו מאוד לא נוחות – בעיקר לקח לי זמן להכיר בכך שיש לדבר המושלם שלנו הפרעת התנהגות. התחושה היתה שלא יהיה מנוס מלהזמין מאלף, שיפתור את ההפרעה ויחזיר לנו את מישל להיות כלבה שקטה ונעימה לסביבתה.
בצר לי, ולמען האמת לאחר שהתגברתי על הבושה – שיתפתי לפני ימים ספורים את הד"ר בבעייה. הוא נתן לי הנחייה מאוד פשוטה – כל פעם כשמישל מתחילה לנבוח, לצאת אליה ולהגיד לה "שקט" באסרטיביות. הייתי די סקפטית אך שיתפתי את בני המשפחה בדרך הפעולה, כדי שכולנו ננהג בעקביות, וכך אכן פעלנו לאחרונה.
קשה לתאר את האפקטיביות של העצה הפשוטה והכמעט טריוואלית הזו. זה מסוג הדברים שאתה שואל את עצמך איך לא חשבת על זה לפני כן. מישל פשוט הפסיקה לנבוח, ואם היא מתחילה בכך, היא מייד מפסיקה ברגע שרק רואה אותנו בפתח הדלת. התופעה פשוט נעלמת בימים אלה כמעט כליל, כאשר יש התקדמות ניכרת מיום ליום.
כבר דובר רבות על כושר הלמידה והאיטליגנציה הרגשית, שעל בסיסם מתאפשר כנראה ללמד בקלות יחסית את השיצו ולמגר התנהגויות לא רצויות, והכל בזכות דרך פעולה שאין פשוטה והגיונית ממנה. מדהים.

ואם דובר בשבח הדברים הפשוטים, הקשיבו ל- Vanessa Amorosi – The Simple Things

אפר 212008
 

יומני שלום,
היום אני ממש כועסת ובכלל לא נחמדה. אמא אומרת שאני משדרת להם, וזה לא נעים לי. העניין הוא כזה:
לפני כמה ימים השכנים שגרים כמה בתי מכאן הביאו ארנבות חמודות ויפות. אני מאוד התלהבתי וכל הזמן רצתי לכלוב שלהן.
נכון, קצת נבחתי כי לא הצלחתי לתפוס אותןׁ(אחת השכנות אפילו התלוננה), ונכון, היות ולא הצלחתי להיכנס לכלוב שכבתי מתחתיו באזור שבו הן עושות קאקי, ונכון – חזרתי הביתה מלוכלכת ומסריחה. אבל כ"כ נהניתי והייתי סקרנית לבלות לצד היצורים החדשים, שאני חושבת שהיו צריכים לאפשר לי את ההתנסות המרתקת הזו. בניגוד לדעתי אבא חסם לי בברוטליות את המעבר לארנבות וזה העציב אותי נורא. עד כדי כך נפגעתי, שכשאמא באה לבקר אותי – אני פוגשת אותה בדר"כ בשמחה ובהתלהבות רבה – אבל הפעם שכבתי נעלבת והפגנתי את חוסר שביעות רצוני. 
זה המצב. שמים לי גבולות. ביי, מישל