ינו 232011
 

אמא של שלג שלחה לי מאמר על כך שהאמריקאים התחילו להכין לחיות המחמד שלהם מזון  ביתי. השבת הכנתי לדילן ומישל עוגיות טונה, וההצלחה היתה רבה – על דילן אין מה לדבר, הוא תאוותן, אבל מה שהיה יפה שמישל טרפה (ראו בתמונה)… מדובר בעוגיות פשוטות להכנה, בריאות וטעימות נורא! אבא של מישל ודילן התגרה מאוד, ואמר שאם הכלבים לא יאכלו – לתת לילדים…

מה נדרש?
1 קופסת קטנה של טונה בשמן (כולל השמן)
3 חלבוני ביצים קשות
1/4 כוס קמח תירס
1/2 כוס קמח מלא

מה עושים?
מרסקים את החלבון ומערבבים יחד עם  כל המרכיבים האחרים לבצק אחיד.
משטחים (עם מערוך, למרות שאני עבדתי עם הידיים) למשטח בעובי של 1/2 ס"מ.
קורצים עוגיות בשבלונות יפות (יוצאות כ-25 עוגיות).
אופים בחום של 170 מעלות כ-20 דקות עד שהעוגיות יזהיבו.
המתכון המקורי מכיל טונה במים,  שם הוא מופיע בתור חטיפי טונה לחתול… ויש עוד שני מתכונים של עוגיות גבינה ועוגיות כבד ששווים בדיקה – ספרו אם ניסיתם.

דצמ 052010
 

בנוגע לסופהשבוע המסוייט בצפון – כתבה אמא של שלג, שהיא כידוע מיקירות הבלוג, פוסט ושמו "פירומנים מכבים שריפות" – אני מאוד מתחברת לדברים החכמים והקשים,  ומליצה לקוראי הבלוג לא לדלג ולהקדיש לכך כמה דקות.

אגב, בכל הדבר האיום הזה עלתה במוחי המחשבה המזוויעה, שאני מתארת לעצמי שעלתה אצל רבים מאיתנו – מה הייתי אני לוקחת עימי אילו היה עלי להתפנות מביתי במגבלות זמן ומקום. מצאתי עצמי גם חושבת רבות על הסוסים, הפרות וכל בעלי החיים חסרי האונים, שנכלאו (נקלעו?) לבערת המוות…  הבטתי בשני המתוקים שלנו, דילן ומישל, מייחלת לכך שלמרות שריפות הענק המיתמרות כל-כך קרוב אלינו – האויר לנשימה יהיה נקי גם עבורם, והבנתי שאילו היה עלי להחליט מה לקחת עימי הם היו ממוקמים הכי גבוה שרק אפשר בראש סדר העדיפויות, הרבה לפני המחשב וגם לפני אלבומי התמונות.

ספט 272009
 

אמא של שלג ברשימתה "מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר", מציגה נקודת מבט מרעננת ולא שגרתית על הימים שבין כסה לעשור.
ומעבר למילים, אל תדלגו על האזנה ל"וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף", ולשירו של ליאונרד כהן  "Who By Fire" – שתי יצירות מדהימות ובעלות עוצמה!

יול 092009
 

הפוסט שלהלן אמנם תוייג בקטגורייה "שונות" (מבחינת היחס שלו למישל), אך למעשה מדובר פה בתופעה הנוגעת לאושיית קיומנו בעולם.
אמא של שלג, שהיא כידוע אחת מיקירות הבלוג, נסעה (בחששות כבדים, יש לומר) לשאת הרצאה בכנס בטורונטו. קראתי את "רשמי המסע" שלה, והדברים הדאיגו אותי מאוד. בין היתר כתבה: "… את האווירה שנוצרה בכנס לא תיארתי לעצמי בחלומותי הגרועים ביותר. היתה זאת אווירה שעמדה בניגוד מוחלט לרעיון האקדמי. … מעולם בחיי האקדמיים לא נתקלתי בכזאת גסות רוח כמו זאת ששררה בכנס באוניברסיטת יורק; ללא כל תגובה או ניסיון להפסיקה מצד המארגנים…" (ההדגשות במקור).
היות והיא יודעת לטעון את דבריה באופן סדור וחכם, אני ממליצה לכם לקרוא את המאמר במלואו.

אוק 092008
 

[הדרי, אמנם באיחור, אבל זה מגיע, וזה באמת לא שייך כלל למישל, שלא עשתה בחייה רע לאף אחד]
בלהט האירועים לא כתבתי על סיור שהשתתפתי בו לאחרונה במחסומי שכם. את הסיור יזמה והדריכה דליה גולומב, בת-דודה של אבי, הפועלת למען זכויות האדם עם נשות מחסוםWATCH.
קצרה היריעה מלתאר את רשמי הסיור, ויותר מכך – את המציאות הבלתי-נסבלת שבה נדרשים "לחיות" אלפי הפלסטינאים תחת הכיבוש הישראלי. 
בני משפחתי, כך אני מקווה לפחות, יזכרו את חווארה בזכות הכנאפה המעולה שהבאתי להם משם, ולא רק בהקשר למה ששומעים בתקשורת.
למרות שביום כיפור אנו מצווים לבקש סליחה, בחרתי להביא את דבריה של אמא של שלג, אותם כתבה ביום כיפור לפני חמש שנים, והם לצערי עדיין אקטואליים – למי אני לא סולחת.
גמר חתימה טובה.

אוג 192008
 

הגיע הזמן לחשוף ולספר מעט על אמא של שלג, שהיא ידידה שלנו, והיא גם כידוע אחת מן המגיבות הפעילות בבלוג.
ובכן, לאמא של שלג יש בלוג איכותי, לא שגרתי ומעניין ביותר בשם "קרוא וכתוב".
כשאני גולשת בבלוג שלה קורים לי דברים טובים. התכנים של הבלוג ואופן הכתיבה מצריכים אותי להתעלות מעל ענייני היומיום, הם מרחיבים את הדעת ומאפשרים לי לטעום (בכייף) מהחשיבה הפילוסופית, להשכיל בתכנים שלא הייתי מעסיקה את עצמי בהם ללא הבלוג, ומעבר לכל – גורמים לי להפעיל את התאים האפורים ולחשוב קצת על המתרחש סביבי. לא, זה לא כבד מידי, כי זה כתוב טוב ובגובה העיניים.
יש לנו חברה מאוד מוכשרת, ויש גם תארים שלא ניתן לזלזל בהם – אמא של שלג היא ד"ר לפילוסופיה, חוקרת, כותבת ועורכת.
אני מסכימה עם דפנה לוי, שכתבה יפה ב"הד החנוך":