פבר 282011
 

יומני היקר שלום,
המון המון זמן עבר מאז שכתבתי לך… ולא שאין לי חוויות לשתף…
בסופ שבוע זה המשפחה שלי נסעה לטייל בנגב (הם אגב ממליצים על טיול אופניים בבארי – מלא פריחה מדהימה, שכירת אופניים ב"לה-מדווש"; מרחצאות חמים בערב בספא נווה מדבר; טיול רגלי לאורך נחל צין עד עין עקב. יותר מהכל הם נהנו מהאירוח של הדודים החמודים מרביבים. היות ולא הייתי שותפה לטיול, לא אוכל לספר על כך בפרוטרוט, וזה בכלל לא עיקר הפוסט).
ונחזור אלי ואל דילן – אנחנו עברנו להתארח אצל ענבל, אותה אמא הכירה מהבלוג ומהעובדה שגם היא קנתה בזמנו ממורן את מילקי. לענבל שני שיצואים חמודים, מילקי (שהוא חצי אח שלי) וטויה המתוקה, שקבלו אותנו מאוד יפה והיו לנו חברים אידיאליים. הם בעלי טמפרמנט חביב ולא סוער מידי, מימדים מתאימים, חברותיים, נקיים ומתוקים.
וענבל? איך נתאר אותה? היא מתוקה ברמות, יפהפיה, ובעיקר – נשמה טובה עם לב רחב, אוהבת כלבים מושבעת, לא רק שיצואים גזעיים כמונו אלא כל כלב נטוש קורע לה את הלב והיא פועלת למענו (בשונה מאמא שלנו שאוהבת כמעט רק אותנו). בקיצור – היה לנו נהדר אצלה, בכלל לא חווינו משבר, קבלנו המון אהבה, הסתובבנו בפארקים וסביבה עירונית חדשה ומעניינת, אכלנו טוב והכי חשוב – ישנו במיטה עם ענבל (לזה אנחנו לא זוכים אפילו בבית שלנו).
לענבל, מילקי, טויה ולאמא של ענבל חמודים ויקרים – המון המון תודה מכולנו.
אוהבים אותכם ומחכים כבר לארח אתכם אצלנו בקיבוץ.

ולמי שאין חברה כ"כ טובה כמו ענבל – אמא ביקשה שאשתף באתר המציע פנסיון בוטיק לכלבים ליד נתב"ג, שנראה מאוד יוקרתי, וכן קבלו המלצה חמה של שלג על "חוות הדוד משה", שבכפר טרומן. תודה!
נשיקות, מישל

דצמ 082010
 

יומני היקר שלום,     

תכיר את ג'ואי, שהיא חברה חדשה שלנו משכונת הברון.
ג'ואי שייכת למשפחת אבן-טוב, עליה סופר כבר בבלוג בהקשר לכלבה הקודמת שלהם – ליצ'י.  הפעם אני רוצה להכיר לקוראים את הגורה החדשה שלהם, שהיא פודלית מתוקה, בעלת פרווה מתולתלת רכה-רכה, כולה שחורה כמו פחם
סיפרו לנו שג'ואי היא בת של אלופים, אבל מה שיותר  חשוב – היא ממש חמודה, ואנחנו מתים לשחק איתה… דילן ממש יוצא מדעתו כשהוא פוגש אותה.  אמא מאוד נהנית לראות אותנו משחקים יחד, והיא חושבת שהצבעוניות העזה מאוד מושכת מבחינה ויזואלית (בקרוב נעלה סרטון).
בינתיים אנחנו מנועים מלשחק איתה באופן חופשי ממש, כי הקטנה עוד לא  מחוסנת, אבל אתם יכולים להתרשם מהתמונות כמה הוא אוהב אותה, וגם אני לא פחות. אנחנו כל הזמן רוצים לעלות בשער למעלה כדי להשתעשע איתה, אך היות והשער לפעמים סגור מצאנו לעצמנו שער אחר מערבי יותר ליד משפחת ברכה, שבו אנו עולים באין מפריע. הבעיה, כפי שכבר סיפרתי, היא שאנחנו לא יודעים לרדת… כך יוצא שלעיתים אנחנו נשארים למעלה למשך זמן ממושך. בכלל, לאחרונה אורח החיים שלנו הפך להיות יותר עצמאי ומשוחרר כפי שאתה יכול להתרשם, אנחנו הופכים להיות פחות ביתיים ופחות מוגנים ויותר דומים לשאר כלבי הקיבוץ המשוחררים. ההורים שמחים על כך, אך יחד עם זאת מעט דואגים לשלומנו, כי הם לא בטוחים שיש לנו יכולות הישרדות כמו שיש לכלבים מעורבים…
אנחנו נראה להם!
מישל

נוב 202010
 

יומני היקר שלום,
היום אני רוצה לספר לך על תמורות שחלו לאחרונה בחיי.
אני רוצה להיות איתך גלויה – למרות שאני כלבה בוגרת, למדתי רק לאחרונה לטפס על המדרגות הפתוחות המובילות לקומה השנייה בשכונה (עם מדרגות רגילות סגורות אני מסתדרת). למעשה יש לנו חברה חדשה טובה ושובבה בשם סושי (אותה כבר הזכרתי פעם), השייכת למשפחת ישובי, שגרה בקומה שנייה, והיא זו  שקוראת לנו למשחקים למעלה. בהתחלה חששנו ממנה, היא מאוד מהירה וחזקה מבחינה פיסית, ונהגה לגלגל את דילן בברוטליות, אבל לאחרונה גילינו שהיא חביבה ורוצה רק לשחק איתנו ולהשותלל יחד. חשבתי שלדילן תהיה בעייה לטפס במדרגות הפתוחות, אך להפתעתי הוא למד והעיז לעשות זאת אפילו יותר מהר ממני, למרות שהוא רק בן חמישה חודשים.
כשאנחנו עולים לקומה השהשניה אנחנו משתוללים עם סושי, ואפילו מרחיקים מהבית לדשאים של שכונה אחרת. למעשה היא המנהיגה שלנו ואנחנו רצים אחריה לכל מקום בשכונה. ביום שישי הלכנו אפילו פעם ראשונה לאיבוד, אמא לא מצאה אותנו, אבל בסוף חזרנו הביתה.
סושי נוטעת בנו ביטחון ואני חושבת ש"היחד" שלי ושל דילן מקדם את התעוזה ואת ההתנסויות של שנינו. אני אף פעם לא התחברתי ממש עם כלבים אחרים ולא הלכתי לשחק איתם, אבל הקטן הרבה יותר חברותי ממני, משתף פעולה ונכון לכך, וזה משפיע לטובה גם עלי.
הכל טוב ויפה, אבל יש קטע שבו אנחנו צריכים גם לרדת במדרגות הפתוחות כדי לחזוור הביתה, ומזה שנינו כרגע קצת חוששים, למרות שראיתי שדילן כבר היה בחצי הדרך למטה… אני מאמינה שבתנופת הכיבושים והתמורות שבה אנו נמצאים כעת,  גם בכך נתקדם בקרוב. ובכל זאת כדי שלא נישאר תקועים למעלה אבא שלנו הכל-יכול בנה לנו השבת שער בעיצוב נקי ומינימליסטי (ראו תמונות), המיועד למנוע מאיתנו לטפס על המדרגות בזמנים שאין איש שיכול לבא לעזרתנו.

   

    
שבוע טוב לכולם,
נשיקות, מישל

אוק 272010
 

יומני,
האם אתה זוכר שבזמנו ספרתי לך על מפגשים שהיו לי עם קיפוד? אז היום בטיול הבקר דילן פגש לראשונה גם הוא בקיפוד מת באמצע הכביש, לא רחוק מהמקום שהקיפוד ההוא היה… וגם הוא היה מאוד להוט אליו, אך אמא הזיזה אותו באסרטיביות. הקיפוד המת היה מונח בשלמות על הכביש, והמראה באמת לא היה קל, לפחות לא מבחינתה של אמא.
אני כבר ידעתי לא להתקרב אליו, כי אני בוגרת ומחונכת, אבל לדילן הצעיר זה היה מפגש סוער ראשון, והוא נמשך מאוד לנבלה, אך אמא כאמור לא איפשרה לו להתקרב ולהתפלש בו – לדעתה זה ממש מגעיל, למרות שמבחינתו זה כידוע רק עונה על הצורך בהסוואה…
עד כאן חוויות טריות מטיול הבקר היומי.
בי, מישל

 Posted by at 15:05
אוק 192010
 

יומני שלום,

היום אני רוצה לספר לך איך בדיוק מתנהל הטיול של דילן ושלי. זה נשמע פשוט, אבל מיד תראו שזה ממש לא! לכל אחד מאיתנו יש את הרצונות שלו, ולכן על אמא (היא זו שתמיד מוציאה אותנו לטיול הבקר) לדעת לתמרן עם הנתונים על מנת שהטיול יהיה מוצלח.
הרי לפניכם ניתוח מקרוסקופי של שמונת שלבי הטיול:

שלב א' – הכנה מוקדמת
בשלב זה אמא שמה על כל אחד מאיתנו רצועה – אני מקבלת רצועת קולר flexi על הצוואר (כי לא מושכים אותי חזק) ודילן עם רתמת flexi שנכרכת על הגוף – תיכף תבינו למה.

שלב ב' – היציאה
בשלב זה דילן מתנגד נמרצות לצאת מהבית, ולכן זה קריטיי: אמא מאוד אסרטיבית איתו – היא יוצאת כשהוא צמוד אליה קרוב מאוד (ה-flexi במצב נעול), היא צועדת יחסית מהר ומשתדלת לא לעצור. היות וחשוב לשדר לו אסרטיביות, והיות והוא מאוד מושפע ממני, גם אני עם רצועה קצרה – כל אחד ביד אחרת. דילן לרוב בצד ימין כי היא צריכה להפעיל כוח (ממש להרים אותו מתנוחת השכיבה, לגרום לו לצעוד אגב ריחוף…), וזו היד החזקה שלה, ואני – בשמאל.

שלב ג' – דילן מבין
בשלב השלישי, בערך כעבור כ-100 מטר דילן כבר מבין את חוקי המשחק, מגלה פחות התנגדות ויודע שיוצאים לטייל. בשלב הזה אמא אוחזת את שתי הרצועות שלנו באותה יד במצב יותר משוחרר – זה מקל עליה, ואנחנו נהנים מדרגת חופש גבוהה יותר.

שלב ד' – דילן מציק
השלב הרביעי הוא הכי מעצבן – דילן מנצל לרעה את החופש ומתחיל לתפוס לי את הקולר ולהציק לי. אני ממש לא אוהבת את זה, ולכן אני עוצרת ומנסה להראות לאמא שזה בכלל לא מתאים לי. בתגובה היא משחררת אותי מהקולר ומהרצועה – אני הרי יודעת ללכת לבד מצויין, ורגילה ללכת משוחררת כבר שנים (הסברתי שכל התרגיל עם הרצועה זה רק בשבילו…).

שלב ה' – דילן מקנא
מסתבר שדילן, למרות שהוא רק בן ארבעה חודשים הוא ממש לא פראייר, והוא מגיב לכך שאותי שחררו והוא עדיין עם הרתמה. כדי להפגין את חוסר שביעות רצונו הוא חוזר לעשות הפסקות יזומות. זה שלב מאוד קריטי, כי אמא מעוניינת לשחרר גם אותו, אך עליה להבטיח שהוא יהיה מספיק רחוק מהבית (כשהוא קרוב מהבית רמת ההתנגדות שלו גבוהה, כפי שהבנתם).

שלב ו' – משחררים גם את דילן
זה שלב שאני הכי אוהבת כי אז אנחנו הולכים להנאתנו, נהנים, משחקים, עוצרים מתי שבא לנו, אך יחד עם זאת קשובים לקצב שאמא מכתיבה לנו.

שלב ז' – חוזרים הביתה
כשאנחנו קרובים לבית דילן מפליא לעשות – הוא פשוט טס הביתה ברייס אדיר!

שלב ח' – משחק סיום
כשאנחנו ממש ליד הבית, בגינת הטוף עליה סופר כבר,יש לנו משחק קבוע, שדילן קופץ מעבר לגדר האבנים, נכנס לגינה ואני לא נותנת לו לצאת אגב נביחות וחסימות. זה מין משחק שאולי למסתכל מהצד נראה קצת טפשי, אבל אנחנו מאוד אוהבים אותו ולא מוותרים עליו לפני שאנחנו נכנסים הביתה.

עד כאן להפעם. מקווה שהחזקתם מעמד.
* למי שלא מאמין – בקרוב אבקש מאבא שיצלם את שלבי הטיול, כך שממש תוכלו לראות את המתרחש בעיניים…
נשיקות, מישל

אוק 022010
 

יומני שלום,

היום אני מבקשת לתאר בפנייך את נקודות החוזק, ולצידן את נקודות התורפה של דילן (שלושה וחצי חודשים).

נקודות חוזק
:
הוא מפותח מאוד מבחינה מוטורית.
הוא מטייל ומתנסה, פתוח וחברותי לעולם הסובב אותו.
הרגלי הניקיון שלו ממש-ממש טובים (למרות שאבא חושב שבלילה הוא גם צריך לצאת החוצה או להתאפק, אבל זה עוד לא קורה. צריך סבלנות, אבא).
הגישה שלו לאוכל פשוטה ועניינית, הוא אוכל כמויות שאני לא חולמת עליהן. בכלל, כל תוכנית התזונה שלו ושלי מוצלחת ומאוזנת, וזה בזכותו – יום אחד אנחנו אוכלים מזון יבש ויום אחר קיבה וגרונות, לסרוגין וזה הולך מצויין!
דילן בעל פרווה יפה, אחזקת זנב ויציבה גאה, חלוקת צבעים מרשימה, מבנה סימטרי, פנים יפות ובובתיות (זה לדברי הד"ר כי אנ לא אוביקטיבית).

לצד אלה לא אכחיש שיש כמה – לא הרבה…
נקודות תורפה:
Θ דילן למד ממני, כנראה, לנבוח… (לרוב גורים לא נובחים) וזה די מטריד את ההורים.
Θ דילן די נשכן ולמרות העצמות שנותנים לו הוא מציק. נכון שזה אופייני לגורים, אבל הנשיכות שלו לא הכי עדינות ונעימות לבני המשפחה (בהשוואה לנשיכות שלי כגורה).
Θ דילן מתעורר מוקדם, מעיר את ההורים בנביחות ומגלה התנהגות מאוד תובענית.

בהתייחס לנקודות התורפה – כאמא כבר למדתי, שכששמים את הדברים "על השולחן" קל יותר להתמודד איתם, והם מתמזערים כמעט מעצמם. לכן אני לא חוששת להודות בדברים ולהתבונן בהם נכוחה. בהתייחס לתורפה האחרונה – להורים יש כבר תוכנית פעולה – על כך בפוסט הבא.

מישל, אמא אוהבת וגאה

ספט 082010
 

יומני שלום,

היום אני רוצה לספר לך איך דילן לומד ללכת עם רצועה. אקדים ואומר שבדומה לפעולות אחרות, שלי הן לקחו הרבה זמן (כשאני למדתי אמא הקדישה לכך שלושה פרקים)- דילן משתלט על העניינים במהירות, וכובש את החיים בכל עוצמתם בפשטות ובהחלטיות.
בשלב הראשון הוא הלך ללא רצועה ובני המשפחה היו צריכים להתאמץ מאוד על-מנת שהוא יעיז להתרחק מהבית. את זאת הם עשו באמצעות מתן כיבוד מסוג  Blackwood Senior Treats (חתכו אותו לחתיכות קטנות). אני חושבת שזה היה עבורם די מפרך ומתסכל.

לאור זאת אח שלי, יותם היה מאוד החלטי בצורך הדחוף ללמד אותו ללכת עם רצועה, ולכן קנו לו רצועה גמישה כחולה מסוג Flexi Classic -Small, אפילו לי הם לא קנו בזמנו רצועה כזו מתוחכמת, אבל אני לא מקנאה כי זה הבן שלי *.
הראשונה שאימנה אותו בכך היתה עמר, שלא חסה עליו, למרות היבבות והסלטות שלו – היא פעלה באופן קר ומחושב (לאמא שלי זה לא היה קל), והביאה אותו בסופו של דבר לטיול מרשים סובב רפת ופלסאון!
למחרת אמא וגוני המשיכו את פעולת ההסתגלות, והקטן כבר היה הרבה פחות יבבן, כמעט א התנגד, וכמו שהוא התרחק מהבית הוא התחיל ללכת כמו גדול. מיותר לצייין שאני הולכת משוחררת מרצועה, כי סומכים עלי, והמאמצים מתמקדים בו.
אני חייבת לציין שאני מלאת הערכה על הביצועים של דילן, ואל תשכחו שהוא עוד לא בן שלושה חודשים…

ובסימן התחלות וכיבושים אני רוצה לאחל שנה טובה ונהדרת לכל קוראי הבלוג
!
באהבה, מישל

* נ.ב., לאחר שסיימתי לכתוב את הפוסט גיליתי שלכבוד ראש השנה אמא קנתה גם לי רצועת Flexi אדומה!

אוג 252010
 

יומני היקר,
היום אספר לך בשמונה פרקים קצרים על בני, דילן, שהוא בימים אלה בן חודשיים וחצי.

פרק א' – הכותרת

בכותרת שבחרתי יש אולי קונוטציה שיכולה להטעות, והאמת היא ממש הפוכה – כשאני מנסה לאפיין את דילן יותר מהכל מדובר לדעתי ביצור הכי חי ושובב, שניתן להעלות על הדעת (לקורא המתמיד ידוע, כי זאת למעשה היתה הכוונה, כשההורים החליטו להשאיר לנו גור – שיהיה לי חבר להתרועע עימו).

פרק ב' – אז מיהו באמת דילן?

דילן הוא גור לבבי, פתוח לסביבה, מגיב נהדר לאנשים, אוהב להתנסות ולא חושש מדברים חדשים. פעולות שלי לקח הרבה זמן לעשות הוא עושה בצ'יק-צ'ק, למשל לצאת ולהיכנס מפתח הדלת הוא למד ממש בימים הראשונים, בעוד שעבורי זה היה ממש פרוייקט.

פרק ג' – גוּריות

ההתנהגות הגורית שלו מאוד בולטת – הוא לוקח גרביים, נעליים, מושך ונושך כל דבר, אבל בלי לגרום נזקים. בני ההמשפחה היו קצת מודאגים מהנשכנות שלו, כי זה, מסתבר, יכול די לכאוב, והם מספקים לו אובייקטים לנשיכה. מורן הרגיע אותם, שזה אופייני לגור (גם אני נשכתי? לא זוכרת? אמא אומרת שהנשיכות שלי ממש נעימות ועדינות לעומת אלה של דילן) ואין מצב שדילן יהיה כלב נשכן – כי הוא שיצו!

פרק ד' – פיסיות

גם מבחינה פיסית הוא חזק מאוד, מטפס בקלילות על גדר האבנים בגינה, קופץ מגובה רב ועולה לו על הפופים (חשבתי שיהיה לי פוף רק שלי, ובהתחלה נהניתי לעשות עליו תצפיות מלמעלה, אך מהר מאוד הבנתי שהוא כבש גם את המבצר הזה שלי).

פרק ה' – משחקים

בבית אנחנו עורכים מעין משחקי-קרבות ללא הפסקה – מין נשיכות הדדיות שאני תופסת לו את האוזניים וגם הוא נושך אותי, זה קצת דומה להיאבקות, כשאני מורידה אותו לאיפון, ואז זה מלווה בקולות יבבה שהוא משמיע. כללית, אני מוצאת עצמי הרב יותר פעילה גם בבית.

פרק ו' – אוכל

גם הגישה של דילן לאוכל בריאה ופשוטה – הוא לא עושה מזה עניין, פשוט ניגש ואוכל מה שמציעים לו, וזה משפיע גם עלי בצורה חיובית (גם לכך כיוונו ההורים ונראה שזה באמת מצליח). הד"ר מעריך (דילן שקל 1800 גרם לאחרונה) שדילן לא יהיה שיצו קטן כמוני…

פרק ז' – טיולים

בטיולים בהתחלה הוא גילה חששנות, ובהדרגה בימים אלה הוא לומד להגדיל הטווחים. בנוגע לטיולים אני יודעת שיש גישה שאומרת לא להוציא את הגור לפני החיסון השני (שאותו דילן יעבור רק בשבוע הבא), אך אני חושבת שהיציאות שלנו מבוקרות, ומאוד תורמות להתפתחות שלו, ואני בכ"א שלמה עם זה. אנחנו כמובן מקפידים לצאת כשלא חם, בעיקר בבקר ובשעות הערב, והוא מגלה כל פעם מקומות וריחות חדשים. אנשים שרואים אותו תמיד אומרים שהוא דומה לצעצוע ומאוד מתלהבים ממנו. אלי כמעט וכבר לא מתייחסים, אבל זה בסדר מבחינתי – אני מודעת לכך שהמראה הגורי העגלגל והמתוק  שלו מאוד מושך אותם…וזה גם מחמיא לי כאמא…

פרק ח' – ביתיות

עם כל הפתיחות, הנועזות והאתלטיות שהוא מפגין, אני מוכרחה לציין שדילן, הוא יצור זהיר וחכם ומקפיד להסתתר כל פעם שאני נובחת. יותר מהכל – בדומה לי הוא ביתי מאוד, והכי שמח בעולם לחזור הביתה. אמא ואבא סומכים עליו ולא דואגים כשאנחנו נשארים לשחק לנו בחוץ, כי הם יודעים שהוא תמיד יכנס הביתה בסופו של המשחק. זה ממש מצב טוב שאנחנו יכולים לאזן לנו – אני והוא, בין השהייה בחוץ לבין הכניסה לבית, בלי להיות תלויים במשפחה, ובלי להדאיג אותם שדילן לא יחזור הביתה.

עד כאן להפעם, יומני, וסליחה אם הארכתי. אני חושבת שהמהלך של ההורים להשאיר לי גור היה ממש חכם. אני מאוד נהנית לגדל את דילן לידי, הנוכחות שלו מעשירה לי את החיים, ועבורו, היות ונחסך לו מַעֲבר – זה המשך טבעי ונהדר, שלבטח תורם ויתרום לבטחון הבסיסי שלו בחיים!

אוהבת, מישל

אוג 142010
 

יומני שלום,
עמר הפנתה את תשומת ליבי לכך שהרבה זמן לא כתבתי… כפי שאתה מתאר לעצמך זה לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב…
בימים אלה הבית מתייצב יותר, וזאת לאחר שנפרדתי מדאפי שלי, שעברה למשפחת בן-שמואל, ולפי מה שאני מתרשמת הם משפחה נהדרת ואני בטוחה שנותנים לה שם הרבה חום ואהבה.
אני נשארתי עם דילן (מזל שאני לא הייתי צריכה להחליט במי לבחור…). הוא שובב גדול ומכניס אנרגיות גוריות טובות. אני כבר יכולה להצביע על קווי האופי שלו, שהם די שונים משלי: הוא לא מסובך בענייני אוכל, הוא אתלט, הוא לומד יפה מאוד הרגלי ניקיון, ויותר מהכל – הוא זורם עם החיים, פתוח לסביבה, לאנשים, לדברים חדשים, מתנסה, מעיז… בלילות הוא רגוע וישן בנינוחות, אני חושבת שהנוכחות שלי מעניקה לו ביטחון ושקט, בשונה מרוב הגורים שגדלים בלי אמא שלהם.
אתמול, למשל, בקרנו אצל סבא וסבתא בדגניה ב' (מעניין שאת "היציאה" הראשונה שלו הוא דווקא עשה שם ולא במעגן-מיכאל) – הוא היה כמובן אטרקציה שם, והסתובב לו בחופשיות בין האנשים, מבלי לחשוש ובלי ש"נדבק" אלי כלל.
גם בבית של סבא וסבתא, עם כל הדודים והדודות והילי  וגאיה הקטנטנות שהיו שם הוא הרגיש נהדר – הסתובב לו בגאווה, עשה פיפי על עיתון ואכל כמו שצריך.
לסיכום, אני חושבת שבגלל שהוא גדל איתי ולא עבר טראומה של ניתוק ומעבר – הרבה יותר קל לו בכל הפרמטרים. נדמה לי שגם ההורים יסכימו איתי שהוא מתחיל את הדרך ברגל ימין.  כמובן שמבחינתי זה כייף גדול, אנחנו משחקים הרבה ועושים הכל ביחד – וזו הרי הייתה כוונת ההורים כשהחליטו להשאיר אותו.
שבת שלום,
אוהבת, מישל

יונ 212010
 

יומני שלום,

אני אמנם עסוקה בלהביא חיים ולטפל בגורים שלי, אך רציתי לעצור לרגע ולספר לך שהשבוע ידיד ושכן שלי – לוּ, עליו ספרתי לא אחת (אפילו הצטלמנו יחד בוידאו) נדרס למוות בשכונת "הטווס". בשונה ממני לו אהב מאוד לטייל עצמאית בשכונות הקיבוץ….
אלי הוא היה מגיע בשעות אחר הצהריים למרפסת, כולו נמרץ ואתלטי, וקורא לי לשחק איתו. לפעמים הוא היה אפילו גונב לי את הגרונות. להורים שלי לא היה תמיד כוח אליו, אך הוא היה ידיד שלי, וחבבתי אותו.
לוּ, אתגעגע אליך. הבאת עמך משב רוח מרענן ואנרגיות טובות.
יהי זכרך ברוך.

הקבר של לוּ בשכונת הברון, לא רחוק מהבית שלי.
p6180040.JPG