לפעמים אני פשוט לא מאמינה לדברים, וחייבת, ממש חייבת לשתף גם אתכם,  גם אם חלקכם יגחך…
לרוב כשאנחנו פוגשים את דילן ומישל התגובה שלהם מאוד שונה - דילן רץ אלינו, קופץ ודורש, ממש תובע מאיתנו תשומת-לב. מישל לעומתו יותר מסוייגת ומאופקת, מחכה בצד, ולכן רובנו מן הסתם מתפנים אל דילן ראשון. היום החלטתי באופן מושכל ויזום בעת ביקור הצהריים לחבק את מישל ראשונה – ממש הרמתי אותה ואימצתי אותה אל ליבי, את המתוקה, בכוונה כדי להזכיר גם לה שהיא אהובה ושהיא חשובה ויקרה  לא פחות מבנה… לאחר מכן ליטפתי את דילן קלות וקראתי להם לטיול.
מה שקרה אח"כ הימם אותי לגמרי – דילן תמיד יוצא בשמחה לטיול,  שועט בריצה מהירה קדימה. בשונה מהרגלו, הוא התיישב על המדרכה ולא הסכים ללכת לטיול. הפנים שלו הביעו עצב שאי אפשר לטעות בו. לא נותר לי אלא לקשר זאת לחיבוק האמיץ ש"העזתי" לתת לאמא שלו לפני שחבקתי אותו, הממזר הקטן…
מאמינים לי?
שבת שלום!
[המשך יבוא]

   
© 2012 הבלוג של מישל ודילן Suffusion theme by Sayontan Sinha